גרים היא סדרת מתח-פשע-פנטזיה שכזו מבית NBC, החלה עונה ראשונה בארה"ב בסוף אוקטובר.
ניק ברקהארדט, בלש במשטרת פורטלנד משחק אותו דיוויד גוינטולי שאני מכירה מסדרה מאוד מתוקה וגם מאוד מבוטלת אחרי עונה אחת שנקראה פריבילג'ד (סדרת בנות מקסימה ששודרה ב2008) אולי אם פעם אני אחליט לכתוב על סדרות פחות חדשות אני אכתוב עליה, אבל נחזור לניק.
אז ניק הוא בחור חמד שחי עם ארוסתו, והוא חונן בכשרון מיוחד לקרוא אנשים. הוא יכול להסתכל על כל אדם זר ברחוב ולנחש במה הוא עובד, מה הוא אוהב, איפה הוא גר מה עבר עליו וכאלה. אבל יום אחד מגיעה דודתו של ניק, שגידלה אותו כבנה כאשר התייתם מהוריו, דודתו בשלבים הסופניים של מחלת הסרטן האיומה, קירחת ומשתנקת, אומרת לו , תשמע ניק לא נשאר לי מלא זמן, הגיע הזמן שאספר לך את האמת.
אתה בעצם צאצא של משפחת גרים. זוכר מהאחים גרים? אז זה לא היה סתם אגדות. בעולם ישנם יצוריים מפלצתיים שחיים ביננו ומתחזים לבני אדם, ומשפחת גרים לדורותיה, וצאצאיה בלבד יכולים לראות את היצור תחת המסיכה. לא זאת ועוד, אנו אלו אשר תפקידנו להגן על האנושות ולהלחם עד חורמה במפלצות האלו. וכעת זה תפקידך כי אני דיי בדרך החוצה.
לא הספיקה דודה גרים לסיים סיפורה הבלתי יאמן והנה קופץ על שניהם מן הצללים יצור אפל ומפחיד שנלחם בדודה וכמעט הורג אותה.
הדודה נכנסת לקומה וניק הגרימי נשאר תוהה ומבולבל מול קראוון שלם שדודה השאירה, מצוייד במיטב הנשקים התקופתיים וספרים עם מידע תיאור ודיוקנים של מפלצות. ניק באמצע חקירה על נערה שלבשה קפוצ'ון אדום והנה נעלמה עוד ילדה עם קפוצ'ון אדום, או כפי שנאמר - כיפה אדומה.
אם יש כיפה אדומה, בטח יש גם זאב לא?
ואז זה נהיה מעניין.
אני לא רוצה להרוס יותר מדי, אז ממש בכלליות, כל פרק עוסק באגדה אחרת (לאו דווקא של האחים גרים...סתם, אגדה), מתחיל בפשע המיוחס, ניק מקבל את החקירה והפרק מסתיים בסוף טוב, ניק פתר הכל, עלה על איזו סוג מפלצת זו היתה והולכים הביתה.
אני די חלוקה לגבי הביקורת. כי כן, הרעיון מעולה! המשחק אחלה, אין תלונות, העלילה מגניבה, השילוב של האגדה ברמיזות שכאילו אתם יודעים למה לצפות כי גדלנו על זה אבל זה הולך לכיוון אחר לגמרי - גם מקסים, הדיאלוגים בסדר גמור, אוירה דרמטית ומותחת בו זמנית, מתובלת ברגעי הומור. מכל הבחינות האלו, הסדרה לא רעה.
אבל...
זה סוג של חוק וסדר פוגש את מכושפות.
סדרת משטרה מהסוג הכי בנאלי, הדמות הראשית עם הסייד קיק האפרו אמריקני ה"קול" שלא באמת פותר שיט ומשאיר את כל הזרקורים לכוכב, רמזים עבים מדי, מעט מאוד נשאר לדמיון הצופה אז אפילו אין פה את אלמנט ה-הו דיד איט, וספר עתיק עם תמונות של יצורים, להקל על התסריטאים לסחוט עוד שש עונות של "וואלה הגיעה מפלצת חדשה בעמוד 81 בספר של הדודה"
אז לוח הסתיו האמריקאי הביא לנו את גרים ואת היה היו פעם, שתי סדרות על אגדות בימינו אנו.
אבל אין השוואה לדעתי, היה היו פעם מצויינת, היא שונה, היא אולי נאיבית אבל לא בנאלית.
גרים, גם עשויה טוב, לי זה הרס שהיא מבוססת על סדרת משטרה, אבל אם אתם בקטע של המנטליסט/CSI/חוק וסדר/המפענחת וחבריהם, אז - תפדל.
6 מתוך 10
אני שונאת את בתי הטינאייג'רית , סדרה חדשה מרשת FOX שהחלה ממש עכשיו, בסוף נובמבר בארה"ב.
אנני ווטסון (ג'יימי פרסלי - שיחקה בהרבה דברים, לאחרונה הכי מוכרת בתור האקסית המרושעת ב "קוראים לי ארל")
וניקי מילר (קייטי פינרן - לא מוכרת מדי, תפקידים קטנים, הופעות אורח), הן שתי אמהות גרושות, שבעברן התיכוניסטי היו מנודות חברתית וכעת מגדלות כל אחת - בת פופולארית ודעתנית. כבר בפרק הראשון אנחנו פוגשים את האבות של הבנות, וגם את הגיס של אנני ג'ק, שאנני קצת דלוקה עליו, והאמת, אם הייתי צריכה לבחור דמות מעניינת בסינריו הזה, זה היה ג'ק (קווין רם שמשחק גם ב'עקרות בית מיואשות' את לי).
אנני היא פקחית, משעשעת, אם עובדת במשרה חלקית, בעלת מבטא דרומי מובהק, נוצריה אדוקה שגדלה לאם עוד יותר אדוקה, וניקי, עקרת בית, האהבלה שבצמד, קולטת דברים קצת מאוחר מדי אם בכלל, סובלת מבעיית אכילה, רכה מדי עם בתה, טראומות עבר רודפות אותה, אבל בעלת לב זהב.
אז הסדרה היא בעיקר על התמודדות האמהות עם הבנות כפי שכבר נרמז מהשם. לקחו נושאים די רגישים, קצת כואבים, כמו ההתרחקות של בת הטיפשעשרה מאמה, הכוח לעמוד מהצד ולתת להן לעשות את השגיאות שלהן בלי לחנוק אותן יותר מדי, ההתמודדות עם האקסים, עם האימהות החד הורית, שמירת האיזון בין הרצון לתת לבנות את כל מה שלהן לא היה, ועדיין לשמור על גבולות.
זו סדרה, שאפילו אם לא היה שום דבר בטלויזיה, אפילו אם לא היתה טלויזיה, אם היתה עלטה וכל מה שהיה לי היה הלפ טופ עם סוללה מספיקה לפרק אחד וכל מה שהיה על הלפ טופ היה פרק אחד של "אני שונאת את בתי הטינאייגרית" הייתי מדליקה נר והולכת לקרוא ספר.
ההומור דלוח, קלישאתי, צפוי מקילומטרים, העלילה הכי מיינסטרים ודההה בעולם, הקהל המתפקע ומשתנק מצחוק המוקלט ברקע על כל משפט ברור שנאמר...מעליבים את האינטיליגנציה ברמה דרסטית. אם זה הקטע בו אני מנסה לנחש מי קהל היעד המצופה, אין לי מושג. חיות בית אולי? חיות משק? תורידו פרק בשביל העז אולי.לא נורא, חשוב לדעת גם על כאלה מראש.
1 מתוך 10
מוארת, דרמה חדשה מבית HBO, התחילה שידוריה באוקטובר, סה"כ 10 פרקים לעונה, לא ברור אם תמשיך לעונה שניה עדיין.
איימי ג'ליקו (לורה דרן, יוצרת הסדרה יחד עם מייק וייט, את דרן כשחקנית אתם מכירים מפארק היורה), היא מנהלת מחלקה באיזו חברת קוסמטיקה/תרופות בסביבות גיל ה-40 ששכבה עם הבוס שלה ומועברת למחלקה אחרת. איימי היא אישה די שרוטה, קצת דפוקה וקצת ביזארית ובעצם, אנושית מאוד. אנו פוגשים את איימי ברגע קשה ביותר, באמצע התמוטטות עצבים, עם מסקרה נוזלת, מבט מוטרף וצווחות מהולות בכי לבוס שלה באמצע המשרד. היא מחליטה לקחת את עצמה בידיים ונוסעת להוואי לסדנאות סטייל איי אם, יו אר, כל הקטע של להשלים עם מי שאתה להתמודד עם האכזבות, עם הכעסים, הרבה מדיטציה, טיפולים, ספרים - בקיצור סדנת בריאות נפש שכזו. היא חוזרת נחושה לא לקחת כלום כמובן מאליו, להשלים עם העולם, לסלוח, לבקש סליחה ובעצם...להתחיל מחדש.
אבל בעולם שלנו זה לא כזה פשוט.
יש משהו מאוד נוגע ללב בסדרה כזו. ולא מתוך שימוש מוגזם בקיטש וריגוש, אלא פשוט...להראות את העולם כפי שהוא. היו בה רגעים שהזכירו לי את הסרט "אושר". ההתפכחות הזו מן האשליה של עולם ורוד, רגעים חולפים של עצב, שתיקות ארוכות מדי, זו סדרה אנטי הוליוודית. יש בה הרבה מן האמת.
אבל....מאותה סיבה שהיא איכותית, היא גם לא עד כדי כך מושכת.
בחיינו הסוערים והצפופים של לתפוס פרק בין עבודה לילדים למשפחה ללימודים לחברים ולשינה, גם הסיפוק שאנו מצפים לו הוא מיידי. ולשבת מול סדרה סטייל "אושר" שזה יותר כבד, יותר אווירתי יותר דורש ריכוז מאשר נאמר..."נקמה", לא תמיד מסתדר לנו..
הסדרה הזו היא לא גאונית, אבל יש בה איכויות. היא יותר מיועדת לבני ה40 פלוס מאשר הטינאיג'רים שהם קהל היעד הנחשק ברוב הסדרות כיום.
אני ממליצה להוריד לפחות את הפיילוט, לשבת עם כוס תה ושמיכה ולתת צ'אנס. תראו אם זה מדבר אליכם. מה שבטוח, זה לא יהיה זמן מבוזבז.
7 מתוך 10.
ויטני היא סיטקום חדשה מבית NBC, התחילה בשלהי ספטמבר.
את ויטני משחקת הקומיקאית ויטני קאמינגס שהסדרה מבוססת על חייה ועל קטעים מהסטאנד אפ שלה. ויטני קאמינגס גם היתה הכותבת והיוזמת של 2 נערות חסרות כל.
העלילה די בנאלית אז אני לא הולכת לחרוש כל דמות ושחקן, מה גם שאין בשתי הקטגוריות משהו לתפוס את העין, ויטני חיה עם חבר שלה ביחסים מושלמים כבר שלוש שנים, ולמרות הלחץ החברתי אינה מרגישה צורך למסד את הקשר.
ויטני היא חמודה, משונה קצת, חבר'מנית כייפית וצעירה. הסדרה שלה? הרבה פחות.
למרות שויטני התחבבה עליי, האדם ואולי אפילו הדמות, אולי זה כי כתבתי את המילה ויטני כל כך הרבה בבלוג הזה, הסיטקום שלה זועק התיישנות. הנושאים טחונים עד דק, הדיאלוגים קלישאתיים להחריד, אם זו היתה סיטקום של 1990, היא אולי היתה נחשבת למשהו. אבל ב2011-12 אני מצפה ליותר.
קצת אתגר, קצת גיוון, קצת ייחודיות.
זו סדרה שמיועדת לשני סוגי קהל. מעריצי ויטני קאמינגס ופליטי מדינות העולם השלישי שמעולם לא ראו סיטקום ולכן יעריכו את התחכום.
ויטני מתגאה בכך שצחוקי הקהל שלה אינם מוקלטים כי הכל מצולם מול קהל חי. ואני שואלת מה ההתעקשות הזאת על קהל בכלל? עוד לא הפנימו שם באולפנים שזה מוריד את איכות הסדרה באופן דרסטי?
2 מתוך 10
סדרת אנימציה חדשה, שבין יוצריה - ג'ונה היל השמנמן (לשעבר) מהסרט "סופר באד","קח אותו אל היווני" עם ראסל בראנד המדהים, ועוד הרבה מאוד דברים בהפקה העתידים להגיע שגם מדבב את אלן גרגורי.
הסדרה החלה שידוריה בסוף אוקטובר בארה"ב ברשת FOX.
אלן גרגורי דה לומפרי הוא ילד בן שבע, בן מאומץ לאב גיי - ריצ'רד ושותפו לחיים ג'רמי, ואח לעוד ילדה קמבודית שאימצו - ג'ולי, דווקא היחסים איתה הכי שיעשעו אותי.
ריצ'רד דה לומפרי הוא איש מאוד עשיר שחי את החיים הטובים, סנוב מתנשא ומאונפף מהסוג הכי בלתי נסבל של העשירון העליון.
אלן גרגורי למרות גילו הצעיר, מעתיק את התנהגותו של אביו אחד לאחד. הוא חכם הרבה מעבר לגילו, אינטלקטואל, בעל חוש הומור וטעם טוב.
כאשר פוגע השפל הכלכלי במשפחת דה לומפרי, אלן גרגורי נאלץ להתחיל בית ספר יסודי, עם ילדים רגילים, סמכות פדגוגית וכל היוצא בזאת.
אלן גרגורי, כמו אביו ריצ'רד, מתייחס בזלזול לאביו השני - ג'רמי שנמצא שם בעיקר על תקן "תהיי יפה ותשתקי" למרות שבעצם ג'רמי הוא הלב והנשמה שבסדרה.
סוג של ביקורת על המעמד הגבוה, אלן גרגורי שהיה אליל בביתו שלו ובשיעוריו הפרטיים, הופך לעוד ילד מן השורה, להפתעתו המרובה, לא רק שאינו הופך מקובל ופופלרי בן לילה, הוא אפילו די דחוי. ביום הראשון ללימודיו בבית הספר הוא מספיק להתחצף למוריו, לפלרטט עם המנהלת, לנפנף מעליו את החבר היחידי שניגש אליו, ולחרבן במכנסיים מול כל הילדים.
יש לי יחסי אהבה שנאה עם ג'ונה היל. ואני בכוונה מדברת עליו, כי הסדרה היא בדיוק באותו סגנון התפקידים שלו, הסרטים שלו, כנראה האופי שלו.
היל בסרטיו, כמו בסדרה הזו - נע כל הזמן בין הקצוות של - אני נורא רילייטבל חמוד ואמיתי לבין אני כזה אקסטרים שאני מפתיע מגעיל ומדהים בו זמנית. הוא מגזים ומוגזם לטעמי ועדיין קשה שלא לאהוב אותו.
סדרות אנימציה קומיות למבוגרים זה לא עניין חדש. הכי ידועים בז'אנר הם הסימפסונס, איש משפחה, סאות' פארק, אבל יש עוד הרבה. ה"קטע" שמשותף לכולם זה הנסיון לשחק בין מיין סטרים - בדיחות וולגריות וברורות לבין בדיחות פנימיות מעודנות שפונות גם לקהל השוליים. איש משפחה הייטיב לעשות זאת מבין השלושה לטעמי. אבל אלן גרגורי, למרות הקונספט החדשני יחסית, ואני אומרת יחסית כי ה"זקנים" מאיתנו יזכרו את אותו הקונפליקט, המפגש של העשיר המעודן חובב האופרות והקיאנטי עם העמך כבר מנוצל וחרוש היטב בסדרה המנוחה "פרייז'ר" גם אצל פרייז'ר וגם אצל אחיו ניילס.
אז כן, אלן גרגורי גורם לגיחוך פה ושם, אבל בדיוק כמו ג'ונה היל, הוא מוגזם. זו לא סדרה שהייתי ממליצה לבני שלושים פלוס. אולי 18-22.
בסופו של דבר, בשביל סדרה מהנה - לא רע, ובהחלט מגיע פרגון על הפרוייקט, על הרעיון ועל הביצוע. רק הדיאלוגים והעלילה דורשי שיפור, אבל ניתן להם, הם רק התחילו.
4 מתוך 10.
