פארגו - Fargo

פסיכופטים בשלג לא מתים, רק מתחלפים

בשנת 2012, רשת הכבלים האמריקאית FX הכריזה על פיתוח סדרה המבוססת על הסרט "פארגו" של האחים כהן משנת 96'.

מספר מלים על הסרט "פארגו"

מדובר בקומדיית פשע שחורה - המתרחשת בדקוטה הצפונית והמושלגת בעיר בשם פארגו. העלילה מספרת על סוחר מכוניות בינוני (ויליאם אייצ' מייסי) אשר שוכר שני עבריינים (סטיב בושמי ופיטר סטורמר) שיחטפו את אשתו בכדי להתחלק בכופר שישולם ע"י אביה. אחריהם דולקת צ'יף המשטרה המקומית, הריונית ידידותית וחדת חושים (פרנסס מקדורמנד), בדרך מה שיכול להשתבש - משתבש, וגם מה שלא. הכל סוטה מהמסלול בצורה הכי אלימה שניתן. הסרט מאוד אוירתי, הדמויות ייחודיות עד כדי אבסורד והסיטואציות הזויות להחריד.

לשמחתנו, אלו בדיוק הדברים שהצליחו לעבור יפה מאוד לסדרה של FX אשר יצר נוח האוולי והפיקו האחים כהן (יוצרי הסרט), יחד עם אדם ברנסטיין האגדי (שובר שורות, שיימלס) באותו המיקום ממש.

סיטואציות הזויות להחריד

לורן מאלבו (בילי בוב ת'ורנטון) משחק עבריין אשר מגיע (די בטעות) לעיר המושלגת פארגו, שם הוא פוגש (לגמרי במקרה) סוכן ביטוח אומלל בשם לסטר נייגארד (מרטין פרימן - ההוביט, שרלוק), והופך את חייו מאפרוריים ומנומנמים לסאגה בלתי נדלית של אלימות, מתח ופארנויה.

את דמות השוטרת ההוגנת והחכמה סגן מולי סולברסון, מגלמת אליסון טולמן, קולין הנקס (הבן של) משחק שוטר ואב יחיד הנאלץ לבחור בין המשפחה לאכיפת החוק, אוליבר פלאט מפציע בפרק השני, ויש גם כמה הופעות אורח נחמדות כמו למשל גלן הוורטון ("פילדלפיה זורחת").

מה שיכול להשתבש - משתבש

בינתיים שודרו רק שני פרקים, אבל הרשת רוחשת וגועשת בשבחים ושירי הלל להפקה המצויינת הזו, ובצדק.

העלילה נגלית לאט, והסצנות נעות בין "אוי לא!" אחד למשנהו. הקאסטינג גאוני. מרטין פרימן הרי בנוי לתפקיד המסכן הבלתי נראה עוד מימי "המשרד" הבריטי העתיק, ובילי בוב עושה עבודה אדירה בגילום תמצית האכזריות והקור באופן נונשאלאנטי ואמין.

אבל זה לא רק השחקנים הראשיים. זה כולם, הדמויות הסובבות, האוירה, הנופים הלבנים, הדיאלוגים לא פחות ממבריקים, משאירים את הצופה המום וממוסמר למרקע.

בכלל, חווית הצפייה נעה על קשת אמוציונלית רחבה, החל ממצמררת למותחת ומלחיצה ועד לאבסורדית ומשעשעת.

חובה לראות.

"פארגו", ימי חמישי ב Hot 3.

penny dreadful - פני דרדפול

ברדת החשיכה על העיר הגותית הגשומה, מתגלה עולם מצמרר של יצורים אפלים, מכשפות, דלתות סתרים, גופות מבותרות, רוצחים מופרעים, וזה רק בפרק הראשון...

פני דרדפול הינו כינוי לחוברות סיפורי אימה בהמשכים, ספרות זולה אם תרצו, אשר היו מאוד פופולאריות במאה ה-19 בבריטניה. בהיותן מיועדות לצעירי מעמד הביניים, עלו אך פני אחד ומכאן שמן. פני - מחיר גליון, דרדפול (נוראי/אימתני) - התוכן.

והנה מגיעה הסדרה, בהפקת שואוטיים (הומלנד, דקסטר, קליפורניקיישן) בשילוב צוות מנצח, יוצר הסדרה - ג'ון לוגאן ("גלדיאטור", "הטייס", "סקייפול") יחד עם המפיק סם מנדז (שביים את "אמריקן ביוטי", "הדרך לפרדישן" וגם "סקייפול"), שניהם אגב עובדים עכשיו יחד על "בונד 24" האמור לצאת לאקרנים ב-2015. כנראה שדניאל קרייג לא דורש יותר מדי הכוונה, כך מוצאים להם מעט זמן עם משקה מנוער, לא מעורבב ביד ויוצרים לנו סדרת אימה תקופתית בת שמונה פרקים.

סר מלקולם (טימותי דלטון) הוא ג'נטלמן מבוגר ועשיר אשר מקדיש את חייו לחפש בחורה אשר אבדה לו, בכדי למצוא אותה הוא נעזר בסוג של מכשפה-ידעונית יפיפיה ונסה אייבס (אווה גרין, "קזינו רויאל". מי אמר בונד ולא קיבל...תפקיד בהפקה?). החיפוש אינו פשוט, ועשוי לגרור את השניים למקומות מסוכנים ביותר, להגנה, איייבס מוצאת את אית'ן צ'נדלר(ג'וש הארטנט), צלף אמריקאי מעולה המופיע ביריד נודד, עם פאה, שפם וכובע מטופש, אבל רואה בו מעבר לכל זה. היא מזהה את הפוטנציאל שבו. וזה בדיוק מה שצ'נדלר זקוק לו. הרפתקה ומישהו שיאמין בו. אייבס מציעה לצ'נדלר עבודה של לילה אחד בלבד, תמורת תשלום, ומחר יוכל להמשיך עם היריד שלו לפריז.

ואכן מתבהר גם לצ'נדלר וגם לנו די מהר למה הוא נדרש להיות שם. בלילה הלונדוני של פעם, עם הסמטאות הצרות, יצורי האופל המפחידים ותמונות זוועה של ספק מציאות ספק פנטזיה ודם, מוצאת עצמה השלישיה הלא ממש עליזה זקוקה נואשות לעזרתו של סטודנט צעיר, מבריק ומתנשא אותו משחק הארי טרדאוואי. מה קורה בלילה הזה, וכיצד הוא מסתיים, אני אשאיר לכם לגלות לבד

טימותי דלטון שזרקה השיבה בשערו, עדיין מגלם נפלא את תפקיד האדון הרדוף, מלא חרטה וכמיהה בו זמנית. אווה גרין מצויינת בתור המסתורית, קשה לפענוח בעלת המבט המקפיא, הארי טרדוואי משחק מאוד מיוחד, והארטנט, לא רע.

בצפייה בפרק הראשון, אני יכולה להבין מדוע ניתן לסדרה שמה. ההרגשה הכללית היא אכן ספרות ריגוש אימתני לעניים. הרבה טקטיקות הפחדה, הבהלה וגועל שכבר ראינו בעבר, ואולי אף מיצו את עצמן - חוזרות כאן בגדול. והרבה. המנגינה המותחת, הצילום של מעבר לכתף, אפילו הברקים והרעמים ותמונות זוועה, אין חידוש. מבחינת האימה - זה יכול להיות באותה מידה גם סרט מ-1980, כמעט ואין משהו שלא ראינו. זה פשוט, זה טהור וזה קלאסי.

האוירה הגותית מצמררת, התלבושות, התפאורה, הרחובות באמת נראים גזורים מתמונה ישנה של המאה ה-19 בלונדון. ההצצה המתונה לעולם שמעבר, לעולם הפנטזיה, משאירה אותנו מתוחים ועל קצה הכסא בחלקים מסויימים, והדיאלוגים, על אף שמעט צפויים, קצרים ומסתירים יותר מאשר מגלים. בהתחלה, אייבס אומרת לצ'נדלר "אתה יותר מסובך מכפי שאתה נראה", ונדמה שזה נכון כלפי כל אחת מהדמויות הראשיות, שאינן בדיוק כפי שהן מציגות את עצמן. אני לא רוצה לספיילר, אבל חלק מהקונספט של הסדרה, הוא להביא לחיים דמויות שאנחנו כבר מכירים מהספרות האנגלית, אז צפו להפתעות.

לסיכום,

לפי הפרק הראשון, זו סדרה אשר תפורה למי שאוהב אימה ועל טבעי. לשם כיוונו לדעתי. למכורי הזוועות והמתח.

לעומת נאמר, "סיפור אימה אמריקאי", שמשך הרבה צופים שלאו דווקא העריצו את הז'אנר, רק בגלל החדשנות שבו, ההפתעות והטוויסטים. אבל "סיפור אימה אמריקאי" פישל ובגדול בעונה האחרונה והשאיר חלל רייק מאחוריו.

אם אתם מחובבי הז'אנר, כמוני, אני מאוד ממליצה. פני דרדפול מעניין, זז, בנוי טוב, אבל יותר מותח וקריפי מאשר באמת נוטע פחד.

בכורה - יום א' 11/5 SHOWTIME, ארה"ב.

Intelligence - אינטיליגנציה

ג'וש הולוואי ("אבודים"), משחק את גבריאל ווהן, סוכן ריגול אמריקאי אשר בראשו מותקן מיקרוצ'יפ של מחשב-על, דבר אשר הופך אותו למתנשא ושחצן, אבל גם לרכוש היקר ביותר של ממשלת ארה"ב.

כ"כ יקר, שהאשה אשר נבחרת להגן עליו, מגיעה היישר מהשירות החשאי. מגהאן אורי ("עד עצם היום הזה") מגלמת את ריילי ניל, מאבטחת יפיפיה וסקסית, אף היא מחביאה עבר סודי, אם ב"סודי" אנחנו מתכוונים לעבירה אחת בתיק הפלילי שלה, ואם ב"מחביאה" אנחנו מתכוונים שהיא כבר שופכת הכל בפרק הראשון. אבל ריילי היא מיוחדת, או לפחות כך מעידים עליה, היא אמיצה, הוגנת ומהווה את קול ההגיון השקול אל מול ווהן הפוחז.

יוצר הסדרה הוא מייקל סייצמן, שכתב מספר סרטי טלויזיה לא רעים (אמריקנה, אמפייר סטייט), את הסדרה ביסס באופן מאוד חופשי על הספר "אי הפניקס" מאת ג'ון דיקסון, למרות שהעלילה בספר כבר יותר מזכירה את "רובוקופ" - אדם המגיע על סף גסיסה והדרך היחידה לשקם אותו היא תרכובת אדם ומכונה.

ולביקורת הפחות מוסווית...

לגבי האיכות...אני מאשימה את עצמי, לא, אותנו - חובבי הסיי פיי, שמוכנים לאכול את הסגנונות הרעועים האלו פעם אחר פעם ולבקש תוספת. ולו רק בשביל הקונספט, הרעיון העתידני, הגימיק.
למה לא לעשות סדרה שהיא גם בעלת קונספט מוצלח וגם...לא יודעת, דיאלוגים שנכתבו ע"י אדם בוגר?

אז בואו ננסה רגע לא להסתנוור מהגימיק, מהרובוקופ בן ימינו, מה"וואו איך הוא ידע את זה?" ונדבר עלילתית.
כי הלא סדרות כאלו, שכל פרק הוא תעלומה חדשה - סטייל המנטליסט, סטייל שרלוק האמריקאי, חיות על התוכן פר פרק שהן מצליחות להפיק.
אז מהפרק הראשון לא נפלתי. סינים, חטיפה, בוגד מפתיע...מאוד שבלוני, צפוי, איך אומרים?
שום דבר ששווה לכתוב עליו הביתה.
יש סוג של טוויסט בסוף, אבל גם, אני מאוד נדיבה בהשתמשי במילה "טוויסט".

הדיאלוגים די בסיסיים ולא ממש אמינים בעיניי. מותר לפתח קשר בין שני אנשים, גם אם מדובר בקן וברבי
לאט יותר. יסודי יותר, או פשוט, יותר אמין. אם ניסו לפתח סטייל מתח מיני קייט-סוייר (וניסו. שימו לב כמה מוכר לכם הסוד של ריילי), אז קצת פספסו.

אני מאשימה את הכותבים, המכריחים אותם להיות סופר שנונים בכל רגע נתון, גם אם זה לא שייך או מתאים לרגע. התחושה היא שדחפו את השניים האלו ביחד לחדר ונעלו אותם באמרם:
"ריילי, גבריאל. גבריאל - ריילי - תתחילו להשתובב בעקיצות משעשעות, זוז". זה מרגיש מאולץ.
ועדיין, יכול להיות שיש שם בסיס למשהו, ברגע שהיוצרים יורידו רגל מהגז, יוכלו להתפתח כאן גם סיפור וגם חברות יפה.

ובכל זאת, למה כדאי?

הגימיק כמובן! ופוטנציאל השימוש בו. כי הפוטנציאל הוא אדיר. הדרך שבה גבריאל "בונה"

 סצנות מתוך זכרונו, ומהלך בהן - עשויה מוצלח במיוחד. אפילו די מרהיב מבחינה ויזואלית. מלבד זאת, סוייר שחקן בסדר. לא קנת' בראנה, אבל מי כן. ריילי גם לא רעה. זו סדרה חמודה וקלילה להעביר איתה את הזמן.

רוצה לומר - היא לא מטופשת להחריד

בלש אמיתי - True Detective

מקונוהי והארלסון, מצטרפים גם הם לטרנד החדש הסוחף כוכבי קולנוע גדולים, איי-ליסט, לשוב לבקר במסך הקטן, אלו מביאים עמם את הקסם, האנרגיה, המשחק, וכמובן את אבן היסוד של הסדרה - הכימיה בין השניים.

וודי הארלסון (משחקי רעב) משחק את הבלש מרטין הארט, במשטרת לואיזיאנה. הארט נראה על פני השטח כאדם ידידותי, המשתלב ברקע הלואיזיאני, אם מבחינת המשפחה - אשה ושתי בנות מתוקות, אמונתו הנוצרית, או יחסו לחבר'ה במסוף. נראה בגדול אדם יציב ובדרך להצלחה. הארט מצוות אלמת'יו מקונוהי(הזאב מוול סטריט) - הבלש ראסט קול, זר המגיע מטקסס, איש לא מכיר אותו, אדם מסתורי ומשונה, וככל שקול נפתח בפני הארט, כך הארט נחרד, נבהל ומעדיף לדעת כמה שפחות.

הזוג המוזר נקרא אל זירת רצח משונה, בעצם רוב הזירות הטלויזיונית הן כאלה כיום, לא? ומתחילים לחקור ולחפש אחר הרוצח התיאטרלי.

"אי אפשר לבחור הורים, ואי אפשר לבחור שותפים" - מרטין הארט

על השותפות/חברות בין השניים, אנו שומעים בדיעבד דרך עדויות של השניים, כ-17 שנים לאחר המקרה. הלואיזיאניות מורגשת היטב כמעט בכל סצנה ואולי ניתן לזקוף זאת לזכותו של היוצר - ניק פיזולאטו, שהוא עצמו יליד לואיזיאנה. החום היוקד, הזיעה התמידית המבצבצת על מצח השחקנים, האיזורי קראוונים החצי-נטושים, המבטא הדרומי הכבד, דמויות המשנה, ועד הריהוט, הכל מרגיש מאוד מושקע ומעביר תמונה חלקה ואמינה לצופה.

זה נכון שהעלילה מתפתחת לאט, הדמויות נגלות לאט וגם הדיאלוגים הם בקצב הלואיזיאני העצל. זה רק מוסיף לקסם התוכנית, אבל צריך להכנס לזה מפוכח ומודע. (הווה אומר - לא להתחיל לצפות באחת בלילה אחרי יום ארוך)

העונה הראשונה מורכבת מ-8 פרקים, כאשר הסיפור הנוכחי יסתיים בעונה הזו, ועונה הבאה תציג סיפור חדש. מקווה שיסגרו קצוות יפה, כי בינתיים הסיפור נראה די סבוך.

מלבד זאת, בחירת השחקנים - מעולה, המשחק מצויין, צילום טוב, עלילה מעניינת הנגלית דרך טוויסטים קטנים וגדולים, ללא ספק נראית כמו הסדרה המבטיחה של החורף.

מומלץ בחום.